Translate

יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

תמונות, תמונות, תמונות

וכמה תמונות שיסכמו את התהליך כולו.
תודה מיוחדת מאד מגיעה לבן זוגה של הרבה פנקין, גלן, שצילם, טרח וערך. שהיה בכל מקום והתנדב במשך שבוע שלם.

חברי המשלחת יחד עם נציגים ונציגות מהפדרציה, בית הכנסת והכנסייה

הבית בתחילת הבניה מבחוץ
 
בידוד מוסף לקירות הבית ולתקרה

 
על הבידוד מניחים לוחות גבס

 ועל התקרה

חלונות!

מרימים (ומרימות! וגם אני שם מאחורה) את השלד של הדק החדש
 
 ועוד קצת מהדק...

וחדר אחד כמעט מושלם (צולם טרם הנחת החלון)

 

ואת כל תמונות המשלחת אפשר למצוא בדף של בית הכנסת "שערי אמת" שבקישור -
https://www.facebook.com/shaariemeth/photos_stream?ref=br_tf

על שלושה דברים עומדת המשלחת - דגל, תורה ואוכל

ימים עמוסים עוברים על כוחותינו. בכל יום ההשכמה מוקדמת, ארוחת בוקר קלה ויום שמתחיל ב״רוח לבונים״ (ולבונות. אני כבר לא צריכה להזכיר את זה, נכון?).
״רוח לבונים״ זה זמן של התכנסות משותפת והתכווננות לקראת היום שמגיע. התכוונות רוחנית, פיזית, פילוסופית - הכל מהכל.
השיפוץ הוא רק תירוץ. הוא העיקר אבל גם רק האמצעי. הוא הדרך אבל גם המטרה.

במילים פשוטות - קבוצה של יהודים, ישראלים ואמריקאים, התכנסו יחד כדי לעזור למשפחה אחת לחזור לבית שלה. משפחה לא יהודית בקהילה שאולי אפילו לא שמעה על ישראל או על יהדות. אנחנו לא יודעים וזה לא באמת משנה. או שזה משנה את הכל...? או שאולי הכל משנה? לא משנה.

קשה לתמצת את כל החוויה הזאת לכמה מילים בפוסט אחד. גם ספר שלם לא יספיק. אז הפעם אני אתמקד בכותרת :-)

ראשית - הדגל.
לישראלים יש חיבה מיוחדת לדגל. בעיקר כשהם בחו״ל. זה מסביר למה בסוף היום השני נתלה דגל ישראל על הבית ברוב כבוד והדר. באותה זריזות שהוא נתלה כך הוא גם הורד. מהרבה סיבות שונות ומגוונות וחשובות. תליית הדגל עוררה הרבה עניין במשלחת כולה - האם צריך או לא צריך, האם להוסיף את דגל האמריקאי, מה דעת בעלת הבית, מה יחשבו השכנים, האם זה יעורר אנטישמיות או ״סתם״ אנטי ישראל?
בהליך משותף, אחרי חשיבה מעמיקה של כל הקבוצה החלטנו כאחד, ישראלים ואמריקאים, כי לא נתלה את הדגל וכי נסתפק בתמונה משותפת עם שני הדגלים.
כל הסיפור הזה ממחיש ממש על קצה המזלג כמה העיסוק לא מתחיל ונגמר בשיפוץ ויש לו משמעויות רחבות בהרבה של שיח על זהות יהודית, הרחבת הקשר בין ישראלים ליהודים-אמריקאים והעמקתו.

שניה בתור היא התורה. מחכה לתורה.
כל מהות המשלחת היא "תיקון עולם" וכולנו יהודים (וכולנו נבונות. הי, הייתי צריכה לאזן את זה איכשהו) כך שהתורה לא מפתיעה בנוכחות שלה כאן.
באחד הבקרים, כחלק מתהליך ההתכווננות לעבודה, פרסנו ברוב כבוד והדר ספר תורה. כל אחד ואחת מאיתנו החזיקו חלק ממנו ובמרכז החדר עמדה נחמה ולימדה שיעור קצר. על מה? הלוואי והייתי זוכרת. הייתי נרגשת מדי ודומעת מדי מכדי להתרכז בדברים שהיא אומרת.
אפשר להגיד הרבה על ה"טקס" הזה, לטוב ולרע. עבורי, כאישה יהודיה, אתיאיסטית וחילונית, זו היתה חוויה מכוננת. אני חושבת שאין הרבה מקרים בהם נשים אוחזות בספר תורה, לפחות לא בישראל, בטח לא ברוב הקהילות. זו פעולה שאנחנו מורחקות ממנה כי אנחנו נשים. שנים הרחקתי את עצמי מהזהות היהודית שלי ושיא ההבנה היה באותו בוקר, שיש לי זכות מלאה ומוחלטת על העבר שלי, ההיסטוריה שלי, השורשים, המנהגים והמסורת שלי. כן, זה גם שלי.
אני לוקחת בעלות על הספר הזה במובנים ההיסטוריים, הפילוסופיים והרוחניים שלו - ואת זה, אף אחד לא יקח ממני יותר.
גם פה הדיעות בקבוצה היו חלוקות. ואני חושבת שזה מה שיפה ותימצת את החוויה של השבוע הזה. המגוון האנושי מתקיים ומתאפשר כל הזמן.

ואחרון חביב אך לא פחות חשוב, האוכל.
את עניין האוכל לא צריך להסביר. איפה שיש יהודים - יש אוכל. חיים או מתים, שמחים או עצובים - תמיד זה עם אוכל. אבל זה לא רק אוכל.
כל כך הרבה שיתופי פעולה איפשרו את קיום המשלחת ואי אפשר שלא להזכיר אותם - את בית הכנסת "שערי אמת" שאחראים על תוספת המשקל של כולנו, את הקהילה של בית הכנסת שאירחה אותנו בכל ערב בהתרגשות רבה, את הפדרציה ושותפות 2000 של אופקים-מרחבים-ערד-ארז, שבלעדיהם זה לא היה קורה ואת הכנסייה אליה משתייכת המשפחה בעלת הבית ששופץ, שהיתה שותפה ב"תיקון עולם" שלנו.

יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

Making (some) change

אל תדאגו. רק הכותרת באנגלית. אני חוסכת במילים. אחרת הכותרת היתה ״עושים ועושות (some) שינוי״.

אני אתחיל מהסוף. פשוט תראו את התמונות. מה היה אתמול בבוקר ומה היה למחרת באמצע היום.

לפני

בתום היום הראשון 


אני לא יודעת מה איתכם אבל אנחנו הזענו כהוגן על השינוי הזה.
אתמול היה היום הראשון לעבודה המשותפת של המשלחת. עם כל החששות והדאגות, כולם התגייסו במלוא המרץ (רק תתארו לעצמכם איך נראינו בערב. עזבו ערב, אחרי 3 שעות עבודה נראינו כמו חתולים מרוטים. והיום גם נוסף הגשם, כך שהצלחנו להוסיף ללוק הכולל גם מראה מרוט בגשם. תענוג צרוף :-)).
אני חושבת שהגיע הזמן שגם תכירו את הצד האמריקאי. אמנם ללא תמונות מלבד התמונה המשותפת (אתם יכולים להפסיק לדמיין תמונה משותפת. יש תמונה בסוף) אבל קצת רקע על אנשים שזו לא הפעם הראשונה שלהם במשלחת מסוג זה.
על הרב סופין כבר הספקתי לכתוב אבל הוא לא לבד בעסק הזה. אשתו סנדי לוקחת חלק פעיל וממש לא רק עזר כנגדו (נו, אף אישה פה היא לא עזר כנגד של אף אחד בתכל׳ס).
זוג נוסף הם נחמה (הפמיניסטית) ובן זוגה - ביל (פמיניסט גם כן. ככה זה אחרי הרבה שנים ביחד. הופכים להיות דומים זה לזו. בעיקר זה לזו. אחרת זה לא עובד).
הרב (Herb) הצעיר בחבורה (בעיקר ברוח. בן 83 שעושה יותר מכולנו ביחד. תנסו אתם לעלות 62 קומות (!) במגדל רוקפלור בניו יורק עם הנכדה שלכם רק כדי לגייס כספים).
ריצ׳י - חוד החנית של העבודה. בלעדיו שום דבר לא זז. האיש והפטיש. הוא יכול לעשות הכל לבד אבל נותן לכולנו את המקום והמרחב לעשות (טעויות בעיקר. נו, אל תחמירו איתנו).
שרה שהיא עוד כוח מניע אימתני מאחורי כל ההפקה הזו ובן זוגה חורחה. שקט שקט אבל איש עבודה למופת, מקסים ונעים.
ג׳רי, זה שנוהג ברכב שכולם רוצים, בוגר מחזור עמיות ב׳ ואישיות בפני עצמו. איש שיחה מלבב ואיש עבודה מלבב עוד יותר.
שרי שנראית רק עדינה אבל תנו לה פטיש ביד אחת ומברג בשניה והיא תראה לכם עדינות מהי.
 ואחרונים חביבים, סוזן האנרגטית והצעירה ביותר (אולי זו הסיבה? מממ... לא נראה לי. היא לא נחה לרגע!) ואבא שלה ליונל (שלוחית הרישוי של האוטו שלו היא LION L. תודו שזה מגניב. ואני נוסעת באוטו הזה. לקסוס איך יו דונט מיינד).

מדהים לגלות כמה עבודה משותפת יכולה להיות פורה ומרחיבת לב. כמה שינוי קטן יכול לקבל משמעות רחבה הרבה יותר. למשפחה אחת זה הבית. עולם ומלואו. המקום שמספק את הביטחון, החום והיציבות. ולנו, זו האפשרות לתת מעצמנו, לצאת מהקופסה, לקבל פרספקטיבה חדשה על העולם.

תוכלו גם לראות אותנו בחדשות הערוץ המקומי. דקה וחצי של כתבה לא הולכות ברגל :-)

http://newjersey.news12.com/features/sandy/israeli-group-jewish-helping-hands-rebuilds-sandy-damaged-home-in-union-beach-1.5879626



 וכל חברי וחברות המשלחת
משמאל לימין - שורה ראשונה: אופיר, שרי, סנדי, ביל וגלי אוחזת בדגלים, טל, נחמה, זיו, שבי, אפרת, ושמעון.
שורה שניה - חורחה, אמבצ'ו מסתתר מאחור, סוזן, הרב ג'ואל סופין, אלי, שרה, ריצ'י, הרב, ליונל, ג'רי ורמי.

יום שני, 12 באוגוסט 2013

Judaism is a univeral language

זהו.
המשלחת נחתה בארה"ב אחרי שעות ארוכות של טיסה והמסע מתחיל...

טרם תחילת המסע הם עוד הספיקו לבקר בפסל החירות ולשמוע קצת על היהודים וההיסטוריה ארוכת השנים שלהם עם ארה"ב (כותבת שורות אלו פגשה את הקבוצה מאוחר יותר. מזל שזיו תיעדה את רשמיה :-) תמונות לצערי, אין בנמצא. אני בטוחה שגוגל יכול לספק לכם תמונות. תחשבו שאנחנו ברקע).

אבל רשמית היום באמת התחיל בשיחה מעוררת השראה עם דבי ברונפמן שהיא הרבה דברים מלבד היותה יו"ר השותפות בצד האמריקאי ועם הזוג מרילין וג'רי ששם משפחתם פרח מזכרוני אבל לא הסיפורים המרגשים שלהם.
אני חושבת שאפשר בקלות להידבק בחיידק ההתנדבות רק מלראות את הפנים של השלושה זורחים לשמע השאלה "אז מהי התנדבות עבורך?".
אפשר להתווכח הרבה על ההבדלים בין האמריקאים לישראלים בנוגע לאיך וכמה מתנדבים.
מה שבטוח, מי שמתנדב (או מתנדבת. ובואו נודה על האמת, יש הרבה יותר נשים מתנדבות מגברים) מזדהה לחלוטין עם הפרצוף הזורח הזה.

הגענו למלון (תאמינו או לא, במיניבוס שכתוב עליו "My Limo" עם נהג שכמעט הלך מכות עם גברי המשלחת שלא נתנו לו לעשות את העבודה שלו והתעקשו לקחת את המזוודות שלהם לבד) ופגשנו בהתרגשות רבה את חברי המשלחת האמריקאית. קצת מנוחה ו-off we go לבית הכנסת "שערי אמת", שותפים ומארחים של המשלחת (נו טוב, הרבה יותר שותפות ומארחות היו שם אבל אני לא אהיה קטנונית).

לא אלאה אתכם בערב המרתק שעברנו תוך כדי היכרות הדדית וגם היכרות עם כל הגורמים שפועלים לטובת היוזמה של המשלחת. פועלים כאן כמובן ארגון Jewish helping hands בראשות הרב סופין יחד עם שותפות 2000 אופקים-מרחבים-מטרווסט (רבתי!),עם הסוכנות היהודית והקהילה המקומית בהנהגת כנסיית Gatway (וסליחה אם השמטתי גורם חשוב כזה או אחר. ההתרגשות העבירה אותי על דעתי). אחד החלקים המרגשים של הערב היה כשהרבה של בית הכנסת (רבה זו המקבילה של רב. הגיע הזמן שנתרגל לזה :-) זה משובב נפש), לינדה פנקין יחד עם כל הצוות שלה שרו את "המוציא" (או "המוציאה", לי אין בעיה עם איך שתרצו להגדיר את הברכה). you know - נשים, בית כנסת, שירה. מרגש כבר אמרתי?

הערב נחתם חילופי מתנות סימליות ובניה של דגם של בית, שעל גגו שלל ברכות מאיתנו, חברי המשלחת.

הבונות האמיצות עם ערכת כלי העבודה החדשה (משמאל לימין - גלי, זיו ואני. מאחורי המצלמה - טל החמקנית)
אנחנו כבר יודעים כי הבית שייך למשפחה קטנה שכבר כ-9 חודשים עוברת מבתים של קרובים וחברים. אם ובנה האוטיסט בשנות העשרים לחייו. זו מציאות לא שפויה עבור כל אחד, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהבן זקוק מאד לשגרת חיים ויציבות.
אנחנו מקווים כי נצליח לקדם ככל שניתן את שיפוץ הבית ויודעים כבר כי אחרינו מתוכננת להגיע משלחת נוספת מטעם גורמים אחרים להשלים את השיפוץ ולאפשר למשפחה לחזור במהירות לשגרת חיים מבורכת.

הדגם כמעט מוכן (משמאל לימין - שריל, חורחה ואמבצ'ו)

* תודה מיוחדת לזיו שרשמה וזכרה ותיעדה כל פרט :-)

 

יום חמישי, 4 ביולי 2013

מפגש שלישי ישראלים ואמריקאים ביחד (או: ביחד במובן הרחב והוירטואלי של המילה)

פגישה ראשונה של המשלחת הישראלית עם הרב סופין התקיימה בביתם של חברי המשלחת - גלי ורמי שחף (וזו גם הזדמנות להודות על האירוח המושלם, הקפה והעוגה. עוגה שגלי הכינה. במו ידיה. אל תשכחו את זה!).

כל הדברים החשובים באמת. אוכל וסמאטרפונים. אה, וגם הרב סופין וחלק מהמשלחת.


קצת עניינים מיניסטריאלים בהתחלה, קצת חתימות (אני חושבת שחתמתי על התחייבות קולקטיבית לעם היהודי, אבל אל תתפסו אותי במילה. זה היה באנגלית והייתי עייפה) קצת נישנושים - וקדימה לעבודה.

אחרי היכרות מחודשת של חברי וחברות המשלחת (בדגש על מה לא כתוב ב-BIO - שזה שם חיבה לביוגרפיה אבל אנחנו עוד צעירים מדי לביוגרפיות אז לנו יש "ביו". תודו שזה חמוד), ואחרי שהכרנו את חברי וחברות המשלחת האמריקאית (באדיבותו של הרב סופין החיבור כבר התחיל. אם אני רואה אחד מהם ברחוב, אני ישר קופצת עליו בשמחה) הגיע ה-Money time (נו, אני לא אשמה שיהודים וכסף זה אוטומט. וחוץ מזה, זה מונח ספורטיבי. תזרמו).
זהו הזמן להוכיח יכולות  בניה.
טוב נו, לא בניה. רק למסמר מסמרים עם פטיש. טוב נו, 2 מסמרים גם יספיקו. ולא משנה אם הם נכנסו עקום. העיקר שלא דפקתם את האצבע. זה כמו לעשות מבחן בגרות רק שלנו הרב סופין לא נתן בסוף פקטור. כולם פשוט קיבלו 100.

בתמונה: הרב סופין מפקח על העבודה המצוינת של טל ואלי.

המסמרים של הקבוצה המוצלחת... יותר...

המסמרים של הקבוצה המוצלחת... כולם מנצחים!

ולבסוף קינחנו בלימוד מרתק על עזרה וסיוע לאחר/ת, משמעות מצוות נתינה (ומה מתקבל תמורתה במישור הרוחני) וגם איך בתקופות קדומות זכרו כל הרבנים והעוסקים בתורה וענייני רוח לצטט זה את זה ולתת קרדיט זה לזה. בעיקר לזה ולזה, אף פעם לא לזו או לאחרת. אז אנחנו נזכור אותן כאן (כי יש אותי שתמיד מתעקשת). לא שאני יודעת את מי לזכור ואת מי לצטט (הן הרי כמעט לא מוזכרות!) אבל לפחות נטרח לזכור שהן חלק מהותי ואינטגרלי.
ותמיד אפשר להתגאות שבמשלחת שלנו, הישראלית והאמריקאית, יש ייצוג נשי הולם ומכובד.

אבל נחזור ללימוד ולסיכום היום.

הרב סופין מלמד

עמיר מתפלמס

ורמי הצלם ממקד פוקוס על מה שחשוב (ענייני רוח כמובן!)

וכך תם לו המפגש, כחודש לפני יציאת המשלחת. משלחת ראשונה מסוגה, חלוצית, שמצד אחד כולנו תקווה שתתחיל גל של עשייה משותפת באופן הזה ומצד שני, אנחנו לא מייחלים ומייחלות לאסונות שמאלצים אותנו לעשייה ברוכה מסוג זה.

*הערת מערכת - חדי וחדות העין מביניכם ישימו לב למהלך החתרני בו שיניתי את שם היומן מ"בונים ביחד" ל"בונים ובונות ביחד".

יום שלישי, 11 ביוני 2013

מפגש שני (או: סופסוף אני לא צריכה לשחזר שבועות אחורה)

המפגש המשותף השני של המשלחת מתקיים ב-10/6 במינהל החינוך באופקים (אני חושבת שבקצב של מספר הפעמים שאני מגיעה לשלם יתחילו לדרוש ממני לשלם ארנונה).

הפעם, מיכל צור (עוד אחת ויחידה מהשותפות. נדמה שיש שם הרבה אחיות ויחידות. בטח הן תשתרבבנה לפה מדי פעם) באה כדי לדבר איתנו קצת על הקהילה שם, להסביר לקראת מה אנחנו הולכים (והולכות. זוכרים? וזוכרות?) ובעצם לעשות סוג של תיאום ציפיות לקראת המפגש והעבודה המשותפת עם הקבוצה האמריקאית.

זה נשמע נורא פשוט "לתאם ציפיות" או "לבוא עם רגישות תרבותית" (שזה סוג של מכבסת מילים למניעת משבר דיפלומטי...), אבל זה כנראה לא כזה פשוט.
חוצפה ישראלית תפגוש פורמליות אמריקאית בעבודה משותפת - וכל זה באמצע אוגוסט המהביל.
היש חומר נפץ גדול מזה?
אולי רק הפצצה האיראנית.
ולמרות זאת אנחנו משתפים פעולה עם מיכל, נרצה או לא, הסטריאוטיפים יוצאים מאיתנו בקלות. לפעמים זה מביך ולא פוליטיקלי קורקט, אבל זה בעיקר מאפשר ללמוד על עצמנו כפרטים וכקהילה.

אנחנו צופים בסרט "The Tribe" שזכה בפסטיבל סאנדנס ועוסק בזהות יהודית דרך העיניים האמריקאיות. הסרט מעורר הרבה מחשבה - מי הוא קהל היעד של הסרט? מה המטרה שלו? האם העם היהודי הולך ונכחד כפי שמתואר בסרט? איך קורה שליהודים יש השפעה רחבה בשיח העולמי-גלובלי? ואולי זה רק בראש שלנו? מה מעסיק את האמריקאים כיום מבחינת זהותם היהודית והאם יש פער בין התפיסה של הצעירים להוריהם?

נותרנו בעיקר עם שאלות...

ועם תמונה שצולמה out of focus (אני לא מסגירה את שם הצלמת. תנחשו לבד)

ושמעון נאלץ לצאת מוקדם יותר - אני מחזיקה ביד תמונה של הישראלי הציוני החלוצניק שמחליף את שמעון (זמנית כמובן)

מפגש ראשון (או: איך הכנסנו לגרמנים)

המסע המשותף של המשלחת מתחיל בשעות אחר הצהריים של ה-9/5 (סימבולי או לא, זהו יום הניצחון על גרמניה הנאצית. תודו שהמקריות פתאום לא נראית מקרית כל כך...).

חברי וחברות המשלחת מתוודעים זה לזו (וזו לזו, וזה לזה וזו לזה. אני מבטיחה לא להלאות בסמנטיקה אם תזכרו שיש 4 נשים במשלחת) ואנחנו בעיקר מתמקדים (ומתמקדות. אויש. פליטת מקלדת) בהיכרות ראשונית, קצת על המקום ממנו באנו (מבחינה אישית, משפחתית, מקצועית אבל בעיקר בחיבור לקהילה שלנו ולשותפות) ומחשבות הלאה.

טל מעבידה אותנו באימונים מפרכים ובהכנה לקראת הכנתנו לדרגת "שיפוצניק/ית מתחיל/ה פלוס".
ברור מי הקבוצה המנצחת, לא? (טוב נו, אין מנצחים ומפסידים. כולנו ביחד באותה סירה. אבל עדיין...). אנחנו משתדלים להפגין עבודת צוות ושיתוף פעולה - כי הדרך לא פחות חשובה מהתוצאה.

חברי וחברות המשלחת בפעולה:


התוצר הסופי:



אז מי הם חברי וחברות המשלחת?
מאופקים - אמבצ'ו רדה, שמעון כהן ואלי שריקי.
מערד - אופיר כהן.
מקיבוץ ארז - זיו בן אריס ובן סדן.
ממרחבים - גלי ורמי שחף, שבתאי משה ואנוכי הקטנה, אפרת כהן-נוימן (ממש קטנה. מטר וחצי על עקבים).
ומנצחת על הכל - טל מורג (שהיא באמת אחת ויחידה).